החלטה בתיק בש"פ 803/05

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 5.1.05 (כבוד השופטת נ' אהד), לעצור את העוררים עד תום ההליכים.

ב.        נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. כנטען בכתב האישום, קשרו העוררים, יחד עם אחרים, לביצוע שוד בביתו של קשיש בן שמונים ושש, לאחר שנודע להם כי הוא מחזיק בדירתו מאה אלף דולר של ארה"ב במזומן. נטען כי העוררים ואחד שטירלינג (כנגדו הוגש כתב אישום נפרד) הם שביצעו את השוד בפועל, תוך שהם מפילים את הקשיש, חובטים בו בכל חלקי גופו, ומאיימים עליו בסכין שיגלה היכן הוא מסתיר את כספו. העוררים כיסו, כנטען, את ראשו של הקשיש בשמיכה, עד שחש תחושת חנק, ומשהתחנן למים, לא שעו לבקשתו. העוררים לא מצאו את הכסף אותו חיפשו, ויצאו מהדירה תוך שהם לוקחים את שעון הזהב שענד הקשיש. נכון למועד הגשת כתב האישום טרם שוחרר הקשיש מבית החולים.

ג.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 19.1.05 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. ביחס לעורר 1 לא היתה מחלוקת באשר לראיות לכאורה לכך שהוא היה יוזם השוד, ובין היתר: תמלול השחזור שביצע שטירלינג בו טען כי העורר 1 הוא שפנה אליו והציע לבצע את השוד, תמלול שיחה בין העורר 1 לנאשם הנוסף בו נשמע האחרון אומר: "המניאק היהודי שהייתי איתו הוא שיחזר הכל... אני מת לדעת מי השני ששיחזר", תוך שהוא מציין את חשדו בעורר 2. כל זאת, בנוסף לשתיקתו בחקירה, ולסתירות בין הגירסה הראשונה שמסר לבין הודעות אחרות שנמסרו למשטרה. בעניינו של עורר זה, אשר לו הרשעה קודמת אחת בהחזקת כלי פריצה לרכב, ביקש בא כוחו להציע חלופת מעצר. השופטת שללה זאת, תוך שהיא מזכירה כי במקרים של מסוכנות חמורה אין טעם לשקול חלופת מעצר קונקרטית. לפיכך לא נתבקש תסקיר מעצר. לעורר 1 הרשעות קודמות רבות.

ד.        ביחס לעורר 2 נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כי הוא שתקף את הקשיש ואיים עליו בסכין. בבית המשפט קמא טען בא כוחו, כי אין די ראיות לכאורה נגד מרשו. נטען, כי הראיה היחידה נגדו היא הודעת שטירלינג, אך גרסתו רצופה סתירות, ובכל מקרה מדובר בהודעת שותף הטעונה חיזוק, ובנסיבות אולי אף סיוע. כן נטען, כי המתלונן תיאר את תוקפו "כבחור ערבי לבן" ואילו צבע עורו של העורר 2 אינו לבן. בית המשפט קמא דחה טענות אלה. נקבע, כי קיימות די ראיות לכאורה ובכללן תמלול השיחה הנזכרת בין העורר 1 לנאשם הנוסף בו העלה האחרון את האפשרות שעורר 2 שיחזר את הפשע (בית המשפט ציין בטעות, בגלל שאלה שהוצגה בחקירה, כי טביעות אצבעותיו של העורר היו על הסכין); נזכרה אף העובדה שעורר זה שמר על זכות השתיקה בחקירותיו. בית המשפט קבע, כי הודעתו של שטירלינג אינה היחידה נגד העורר 2. מעבר לצורך הזכיר בית המשפט את בש"פ 6680/04 יוסף נ' מדינת ישראל (כבוד השופט עדיאל, טרם פורסם), שם נקבע, אם כי באמרת אגב, "לפי חלק מההחלטות שניתנו בעניין זה בבית משפט זה, המניעה מלהסתמך על הודעות השותפים בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה מניעה מוחלטת, והיא מתקיימת רק כאשר מדובר בראיה יחידה". נוכח חומרת המעשים המיוחסים לנאשמים, ובפרט לעורר 2, לא מצא בית המשפט קמא טעם לבדוק חלופות מעצר, תוך שהוא מאזכר את בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (כבוד השופט עדיאל, טרם פורסם), בו נקבע כי "הסעיף אינו מחייב, בכל מקרה ומקרה לבחון חלופת מעצר קונקרטית... רק אם מגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופת מעצר, הוא יפנה לבחינתה של חלופת המעצר הקונקרטית הראויה בנסיבות העניין".

ה.        בערר ובדיון טען בא כוח העוררים, כי ביחס לעורר 2 אין די ראיות לכאורה. נטען כי יש להתייחס לשטירלינג כאל עד מדינה שהודעתו טעונה סיוע, לפי סעיף 54א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, וכי מתמלול השיחה בין שטירלינג לחוקר ערן מלכה עולה כי בתמורה לשיתוף פעולה יזכה שטירלינג לטובות הנאה. כלומר, כן חזר וטען העורר 2, כי גרסתו של שטירלינג רצופה סתירות, לרבות בינה לבין גרסת המתלונן (ובין היתר: שטירלינג גרס כי העורר 2 דקר את המתלונן, אף על פי שזה מעולם לא נדקר, שטירלינג גרס כי העורר 2 הוא שתקף את המתלונן, אך האחרון תיאר את תוקפו כבעל גוון עור בהיר). נוכח הפגמים בגירסת שטירלינג, והעדר סיוע חיצוני, טען בא כוח העורר 2 כי אין די ראיות לכאורה נגד מרשו, ולפיכך יש לשחררו. עוד נטען, כי לעורר זה אליבי שלא הופרך.

ו.        באשר לעורר 1 נטען בפרטות על ידי בא כוח העוררים, כי טעה בית המשפט קמא שעה שסירב לדון בחלופת מעצר. לטענתו הסכמתו להתקיימות ראיות לכאורה נועדה לאפשר דחיה קצרה על מנת למצוא חלופת מעצר הולמת. לטענתו, טעה בית המשפט קמא ביישום בש"פ 6680/04 הנזכר; לשיטתו כל שנאמר הוא, שלאחר שנקבע כי אין מקום לחלופת מעצר אין טעם לדון בחלופה קונקרטית, אך בנדון דידן, לא נדונה כלל השאלה האם יש מקום לשקול חלופת מעצר. נטען, כי גישתו של בית המשפט קמא עוקרת לחלוטין את סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, בו נקבע כי בית המשפט לא יעצור נאשם עד תום ההליכים אלא אם כן נוכח כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". בא כוח העוררים הפנה למספר החלטות שיפוטיות של בית משפט זה, בהן נקבע כי "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות חלופת מעצר... אם תמצא לומר שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' איתמר כהן (לא פורסם), כבוד השופטת שטרסברג כהן). כן נטען, שסירובו של בית המשפט קמא לשמוע את טיעוני העוררים לעניין חלופות מעצר פוגע בזכות הטיעון שלהם, הקיימת במשנה תוקף מקום בו המחוקק מצווה על בית המשפט לשקול חלופה, וכאשר חירות העוררים מונחת על כף המאזניים.

ז.        באת כוח המדינה ציינה באשר לראיות הנוגעות לעורר 2, כי אמנם עדות השותף שטירלינג היא ראיה עיקרית, אך ישנן ראיות נוספות, כגון דו"ח מדובב שבו הפליל השותף את עצמו גם בלא טובת הנאה בשיחה שקדמה לשיחתו עם החוקר, וכן מספר ראיות אחרות שאותן מנתה, לרבות נסיבות מעצרו, תמליל השיחה הנזכרת בין המדובב לנאשם נוסף בפרשה שם עולה השאלה אם עורר זה שיחזר, ועוד.

ח.        (1)    עיינתי בראיות . נחה דעתי, כי במצטבר ישנן ראיות לכאורה נגד העורר 2, מעבר להודעת שותפו, וכי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה. לא ייחסתי משקל יתר לזיהוי של המתלונן בקשר לצבע עורו של עורר זה; המדובר באדם קשיש כאמור, שהיה במצב של בהלה בשעת השוד, ואין לצפות כי ידייק בכל פרט, ציפיה שאין לה מקום גם כשהמדובר בצעירים הימנו בהרבה. מסוכנותו של העורר 2 עולה הן מן הפרשה הנוכחית, הן מן ההרשעות הקודמות בעבירות שביסודן פריצות לרכב אך גם בהחזקת סכין למטרה לא כשרה, בריחה ממשמר חוקי ותקיפה, לרבות מאסרים בפועל אחדים, וזאת חרף גילו הצעיר - 20. אין מקום איפוא לשחררו לחלופת מעצר, נוכח מסוכנותו ואף סכנת ההימלטות.

(2)      באשר לעורר 1 התלבטתי אם להזמין תסקיר מעצר. מחד גיסא, ככל הנראה היה הוא מתכנן ויוזם השוד, וחלקו בביצועו מרכזי. מאידך גיסא, הוא בן 23, ועברו הפלילי מתמצה בהרשעה אחת - כאמור - שעונשה קנס ומאסר על תנאי של 18 חודש בעבירות רכוש (שעודו מרחף מעל ראשו). בסופו של יום, החלטתי כי נוכח חלקו היחסי המתואר בעבירה, המסוכנות גבוהה ואין מקום לשקול לעת הזאת חלופת מעצר, מן הטעמים שפורטו בפסיקה, שעניינם כי אם אין מקום על פי הנסיבות לחלופה, אין צורך להידרש להצעה ספציפית. אציין, כי אילולא חלקו היחסי לכאורי בפרשה של עורר זה, הייתי סבור שבמקרה זה יש להזמין תסקיר בשל עברו ה"מתון" יחסית; אך משעולה בראיות חלקו המרכזי, הכרעתי כאמור.

ט.        איני נעתר איפוא לעררים.

           ניתנה היום, כ"ג בשבט תשס"ה (2.2.2005).

ש ו פ ט

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: